קפה: מזרח ומערב.
סרט של שתי דקות וחצי, שמלווה את הקפה מגבעה באתיופיה ועד שולחן בבית קפה ישראלי של היום. הוא נעשה כדי לפתוח את התערוכה במוזיאון, והוקרן בכניסה אליה.
סרט של שתי דקות וחצי, שמלווה את הקפה מגבעה באתיופיה ועד שולחן בבית קפה ישראלי של היום. הוא נעשה כדי לפתוח את התערוכה במוזיאון, והוקרן בכניסה אליה.
ביולי 2021 נפתחה במוזיאון ל.א. מאיר לאמנות האסלאם בירושלים התערוכה קפה: מזרח ומערב, ושלושה מאולמות התצוגה המרכזיים של המוזיאון הוקדשו לנושא אחד. האוצרת, יהל שפר, קיבצה כלים להכנת קפה מיותר משלושים ארצות. רבים מהם הושאלו מאוספים בטורקיה, כי האימפריה העות'מאנית עמדה בלב סחר הקפה. הספלונים הזעירים של הקפה הטורקי, בלי ידית, הוצבו בה לצד כלי החרסינה הגדולים יותר של העילית הצרפתית. התערוכה נמשכה עד מאי 2022.
הטענה של התערוכה כבר כתובה בשם שלה. הקפה נודד. מאתיופיה ומתימן הוא עובר אל העולם העות'מאני, משם לאירופה, ולארץ הוא מגיע פעמיים. פעם אחת דרך תרבות הקפה הערבית, ופעם נוספת דרך הטמפלרים הגרמנים והיהודים מאירופה, שפתחו בירושלים של המאה התשע־עשרה בתי קפה בסגנון וינאי. הסרט שלנו היה צריך להעביר את כל הדרך הזאת, בכניסה, עוד לפני שהמבקרים ראו חפץ אחד.
הסרט נפתח בסימן שספל משאיר אחריו. בתוכו מסתובב שם התערוכה בעברית, בערבית ובאנגלית, שלוש שפות לשלושת הקהלים שלה, והן כתובות על העקבות שהחפץ משאיר ולא על החפץ עצמו. הטבעת הזאת מלווה את הסרט כולו כמסגרת חוזרת. היא נפתחת אל נופים, נסגרת על סצנות, ובסוף שבה ונושאת את כתוביות הסיום.
ענף הקפה שציירנו לתערוכה, על קיר האולם, מעל ויטרינה של כרכים מהתקופה. Coffea arabica, הצמח שכל חפץ בתערוכה מתחיל בו.
בסרט הענף צומח לתוך הכתם, קו אחרי קו. האיור הממוסגר שעל הקיר והפתיחה של הסרט הם אותה תמונה, בשני מצבים.
האגדה האתיופית על הרועה שהעיזים שלו לא נרדמו. הסרט נותן לה ארבע שניות, בלי שום הסבר. הטבעת נפתחת אל צלע גבעה, העז כבר שם, וההיסטוריה מתחילה.
לפני הסחר, לפני הספלים שבוויטרינות, מישהו קלה פולים על צלע גבעה. הסרט מקדיש לזה את הפתיחה שלו, ולא לאירופה, כי זה הסדר שהתערוכה עומדת עליו.
מטחנות גליל מפליז, מטחנת קופסה חרוטה, מגירת עץ. חלק מהכלים שנאספו מיותר משלושים ארצות.
הסרט מחזיר את החפצים לתנועות שהוויטרינה יכולה רק לרמוז עליהן. מחזיקים את מחבת הקלייה מעל הגחלים, מסובבים את המטחנה, מניחים את הקנקן.
זו הסצנה ששם הסרט מתאר. אירופאי בפאה נוכרית יושב מול המארח העות'מאני שלו, ובידי שניהם אותו ספל. כל התערוכה מתמצה בזה שאף אחד מהם לא המציא אותו.
לצד תרבות הקפה הערבית שכבר הייתה כאן, מגיע בית הקפה האירופי. עגלת העוגות, המפה הלבנה, המלצר. הילדה הג'ינג'ית שמושיטה יד אל העוגה לא נמצאת שם סתם. היא יצאה מסיפור קטן שאוצרת התערוכה, יהל שפר, סיפרה לנו על עצמה, והסצנה שומרת לו מקום.
לפני שהתערוכה נפתחה קיבלנו גישה לאוסף עצמו, לחפצים שעוד חיכו במחסן על המדפים של המוזיאון, חלקם עדיין באריזות, ובחרנו מתוכו בעצמנו. לכן אין בסרט סתם קנקן. הקנקן שעל השולחן הוא קנקן אחד מסוים, הצנצנות שמציירים עליהן הן סט אחד מסוים, והמכונה שמאחורי הדלפק יוצרה במילאנו.
החפץ השני שהסרט בונה סביבו סצנה הוא סרוויס קפה מאמצע המאה העשרים. פורצלן לבן עם ידיות שחורות, מצויר ברשת של קווים שחורים ומשטחים באדום, בצהוב ובטורקיז. הוא שייך לאותו זרם מודרניסטי אירופי שעבר גם במחלקה האמנותית של לפיד. גיאומטרי, מופשט, ובלי ספק בעקבות מונדריאן.
קנקן, ספלים, תחתיות, כד חלב וקערית סוכר. על כל אחד מהם אותה רשת, בקנה מידה אחר.
הסרוויס שעל השולחן הוא אותו חפץ, מצויר כמו שהוא. אחר כך הדגם שלו מוגדל לשלושת הלוחות שעל הקיר, באדום, בצהוב ובטורקיז, אותם שלושה צבעים בדיוק. כך החדר שבו הסרט מסתיים בנוי כולו מהעיטור שעל הקנקן. כאן השיטה שלנו הכי ברורה. לא איירנו תקופה. ציירנו חפץ אחד מסוים, ונתנו לו לרהט את הסצנה.
מפעל הקרמיקה לפיד נוסד ביפו ב־1943 ונסגר ב־1990. בהתחלה הוא ייצר רעפים וכלים סניטריים, וב־1950, אחרי שהתעשיין ד״ר קורט מוסברג קנה אותו, הוקמה בו מחלקה אמנותית. האמנית הקרמיקאית אליזבת כהן, שלמדה אצל הדוויג גרוסמן, הצטרפה אליה כמעצבת ב־1952, לצד ד״ר ברטה רוזנטל, שניהלה מפעל קרמיקה בצ'כוסלובקיה לפני שעלתה לארץ. המחלקה ייצרה כלי שולחן מודרניסטיים בעיטורים גיאומטריים ומופשטים, וב־1959 כבר עבדו בה עשרים איש.
העיטורים צוירו ביד, והידיים היו כמעט כולן ידי נשים. הציירות של המחלקה, ושני גברים ביניהן, עבדו על סדרות שהגיעו כמעט לכל בית בארץ. כל כלי נחתם בידי מי שצייר אותו. היום אין בישראל אף מפעל קרמיקה פעיל, ואת הכלים אוספים לפי הדגם: האיילים, הערבסקות הכחולות, הסדרות של שנות השבעים והשמונים.
פרחים כחולים, נקודות, ופסים בכחול, בלבן ובצהוב. על כל אחת מהן מצוירת המילה קפה, באותיות עבריות. אלה החפצים שהתערוכה הציבה בוויטרינה, והם גם החפצים שהרבה מאוד אנשים בארץ גדלו איתם על המדף.
לכן הסרט מראה את הציור, ולא את הכלי המצויר. אישה ליד שולחן עבודה, מכחול דק, הכחול עולה על הזיגוג, והכלים הגמורים מחכים ליד המרפק שלה. זה הדבר היחיד שוויטרינה לא יכולה להכיל, שאת הדגם על כלי מייצור המוני ציירה אישה אחת מסוימת, צנצנת אחרי צנצנת, וחתמה עליו.
בספטמבר 1938 רשם אקילה גאג'יה במילאנו פטנט על מכונת קפה שדוחקת מים חמים דרך הקפה הטחון בכוח הלחץ, ולא בכוח הקיטור. מה שיצא ממנה היה מכוסה בקצף רך, חום בהיר, שאיש לא ראה קודם. פטנט שני, ב־1947, החליף את הבורג בבוכנת מנוף עם קפיץ, וב־1948 נוסדה החברה במילאנו. בזכות המכונה הזאת, אספרסו מוגש היום תחת שכבת קרמה.
על חזית המכונות עצמן נכתבה ההבטחה, crema caffè naturale — funziona senza vapore. קרמת קפה טבעית, פועלת בלי קיטור. זו פרסומת, נוסח הפטנט ותיאור המנגנון, הכול בשש מילים על גוף החפץ עצמו.
כרום מצולע ופליז, והסיסמה כתובה על החזית משני צדיו של קנקן קפה מצויר. התערוכה שאלה הרבה מאוספים בטורקיה ובאיטליה. זה החפץ שבקצה הרחוק של הדרך שהסרט משרטט.
המכונה נכנסת לסרט כמו שנכנסה לחיים כאן. לא כמוצג, אלא כמכונה שעל הדלפק, שמישהו עומד לידה. שום דבר בפריים לא מסביר מה היא, וגם אין צורך. בשלב הזה הקהל כבר ראה את מחבת הקלייה, את המטחנה ואת הקנקן, וזה פשוט מה שיצא מכל אלה.