סרט מחווה של שתי דקות וחצי על היסטוריון של הבודהיזם הסיני, שמעניינים אותו גלגוליו של צליין אחרי מותו יותר מאשר חייו. איך הנזיר שׂואן-דזאנג, בן המאה השביעית, הפך במשך אלף ושלוש מאות שנה לסמל שכל מי שקרא בשמו ראה בו משהו אחר.
בנג'מין ברוז הוא פרופסור לחקר הבודהיזם וללימודי סין באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, ועומד שם בראש החוג לשפות ותרבויות אסיה. המחקר שלו נע על פני ההיסטוריה התרבותית של הדת בסין, וכבר יותר מעשור עומדים במרכזו גלגוליו של הצליין שׂואן-דזאנג, בן המאה השביעית, אחרי מותו.
ספרו Embodying Xuanzang: The Postmortem Travels of a Buddhist Pilgrim (University of Hawaii Press) עוקב אחרי מה שקרה לשׂואן-דזאנג אחרי מותו: איך נדדו שרידיו, איך נכתב סיפורו מחדש, ואיך נישאה דמותו אל מקומות שהוא עצמו לא דרך בהם מעולם. פרס דן דוד הוענק לברוז על מחקר שמשתרע מראשית הבודהיזם בסין ועד הדרך שבה סיפורים דתיים עתיקים מתגלגלים אל החיים הדתיים של ימינו, ועל עיסוקו בכוחם של סיפורים לשנות את מה שאנשים מבינים, את מה שהם חווים, ואת חייהם.
המחקר של ברוז לא עוסק בשׂואן-דזאנג האיש, אלא במה שקרה אחרי שמת. מסעו של הצליין מצ'אנג-אן להודו במאה השביעית הפך לסיפור שהדורות הבאים כתבו מחדש שוב ושוב, עד שהאיש עצמו כמעט נעלם מאחורי הסמל שנעשה ממנו. את ברוז מעניינים הגלגולים האלה: איך דמות היסטורית אחת הופכת למסורת דתית, ואיך המסורת ממשיכה לשנות את הדמות. לאורך אלף ושלוש מאות שנה, כל אחד ראה את שׂואן-דזאנג בדרכו שלו.
רצינו שהצופה ירגיש את המסע עצמו, ולא את הצליין שעשה אותו. לכן אנחנו מראים את שׂואן-דזאנג בעיקר מרחוק, ורק רומזים לפניו, כי היום הוא שייך לכל מי שאי פעם נזקק לו. הסרט עובר בנופים שמלומד בודהיסטי סיני היה חוצה בדרכו להודו: המדבריות, ההרים, הפגודות שמבצבצות מתוך הערפל. ובדרך, חפצי הפולחן הקטנים שנזיר נשא איתו, והתנועות הקשובות של התרגול עצמו. בודהיזם כמפגש, ולא כביוגרפיה. מה אולי הרגיש מי שהלך כל כך רחוק, ולמה עצם ההליכה היה חשוב.
עבדנו בצבעי מים, בשפה קרובה לציור הסיני בלי לחקות אותו. האיור מתמקד במסע יותר מאשר בפניו של הצליין, כי איש אינו יודע איך שׂואן-דזאנג נראה.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.