סרט שעשוי מהחומר של הארכיון עצמו: תיקים, פקודות, תעודות, עתירה בכתב יד וטביעות אצבע. את תיקי הגירוש ניהלו שוטרות, ונשים מקהילות הסינטי והרומה כתבו בכתב ידן אל אותו משרד עצמו. ומתוך הניירת, מישהו מביט החוצה.
מאייר עובדת בארכיון המשטרה הפלילית במגדבורג, וחוקרת איך נרשמו הסינטי והרומה, ואיך גורשו. המחקר שלה מעלה עובדה שכמעט אף פעם אינה עומדת במרכז הדיון על מבצעי השואה: את הניירת הזאת ניהלו נשים, ונשים גם עמדו מולה.
שוטרות במשטרה הפלילית, ובהן השוטרת לאדאגה, שתצלומה שרד בתיק, טיפלו בניירת ששלחה משפחות אל המחנות. ונשים מקהילות הסינטי והרומה כתבו בכתב ידן עתירות אל אותה מערכת עצמה, אל המשרד שגירש אותן. נשים משני צדי המסמך.
ועדת השיפוט של פרס דן דוד תיארה אותה כ”חוקרת קפדנית שעבודתה נותנת קול למי שהושתקו, ובה בעת מתמודדת עם האתגר להבין כיצד מערכת חברתית יכולה לאפשר השמדה”, וציינה במיוחד את עיסוקה בהיסטוריה הארוכה של רדיפת הסינטי והרומה באירופה.
הסרט עשוי מאותו חומר שממנו עשוי הארכיון: התיקים האישיים בכריכותיהם הכחולות והוורודות, פקודות הגירוש, תעודות ההעברה, תצלום של תחנת המשטרה, עתירה בכתב יד, וטביעות האצבע. ורנה מאייר העבירה לנו את המסמכים מהארכיון במגדבורג שבו היא עובדת, והסרט נבנה מהם בסטופ־מושן. עבדנו עם חומרי ארכיון מסוגים שונים, במקום לצייר אותם. טביעת האצבע היא החומר שחוזר שוב ושוב לאורך הסרט. היא מופיעה כסימן ביורוקרטי, כקרקע שהולכים עליה, כמרקם של העולם, ככלי של מחיקה, ולבסוף כמה ששורד אחרי שכל השאר נלקח. בעזרת טביעת האצבע צמצמה המערכת אדם לרישום.
מה שוורנה מאייר העבירה לנו מהארכיון במגדבורג, ומה שהסרט עשה איתו. בכל זוג, המקור, ולצדו כמה שניות מהסטופ־מושן. השמות מושחרים, כמו בעותקים של הארכיון.
הרחוב התרוקן כי עקרו ממנו את המשפחות שגרו בו. הסרט נאמן ללשון של הארכיון, ולא אומר את זה במפורש: מה שנשאר הם עקבות של פעולה מנהלית. לתוך הרחוב הריק הזה ניסינו להחזיר את הילדים ששיחקו בו, בצלליות לבנות. לא כדי לתאר אותם, אלא כדי לתת להם נוכחות.
כך קיבעה המערכת זהות: הצמידה אגודל לכרטיס, תייקה אותו והקצתה מספר. בסרט, פנים של אנשים הופכות לטביעות האצבע האלה, והטביעות הולכות ונעלמות. ברגע שיש להן פנים, הן כבר לא ניטרליות. גם האדום, שמופיע בחלק מהן, הופך אותן לבשר ודם.
טביעת האצבע הופכת למבוך על הקרקע, ונשים אובדות בתוכו. זה הרגע שבו הסרט מנכיח את גודלה של מכונת ההרג של המדינה הנאצית אל מול האישה היחידה.
בחרנו להשתמש בסטופ־מושן של רצפים. הסרט מנסה לתת לאנשים שלעולם לא נכיר נוכחות מסוג אחר, שנרגיש אותם במקום לקרוא עליהם, וכך להשיב להם מעט מהכבוד שנלקח מהם.
ורנה מאייר היא היסטוריונית שחוקרת את רדיפת הסינטי והרומה באירופה המודרנית. היא עובדת בארכיונים של המשטרה ושל הרישום הפלילי, ובהם תיקי מגדבורג, ומחלצת מהם גם את מנגנון הרדיפה וגם את קולותיהם של הנרדפים.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.