מחווה של שתי דקות וחצי להיסטוריונית שמחקריה על ארכיון רינגלבלום השמיעו מחדש את קולו של גטו ורשה מבפנים, ונתנו פנים לאיש שהתעקש, בימי רעב, שהתיעוד הזה ראוי להטמנה.
קטז'ינה פרסון היא סגנית מנהל מוזיאון גטו ורשה וראש המחלקה המדעית במכון היהודי ההיסטורי על שם עמנואל רינגלבלום בוורשה, ושם היא עומדת בראש המפעל להוצאת ארכיון רינגלבלום במהדורה מלאה. מחקריה נעים בין תולדות יהודי פולין בשואה, גטו ורשה, ארכיון עונג שבת וקולותיהם של קורבנות שנדחקו לשוליים.
היא כתבה, לבדה או עם אחרים, חמישה כרכים במהדורת ארכיון רינגלבלום שמוציא המכון. ספרה Warsaw Ghetto Police: The Jewish Order Service during the Nazi Occupation (Cornell University Press / USHMM, 2021) בוחן את שיתוף הפעולה היומיומי ואת האסון המוסרי של הגטו דרך המוסד המוכתם ביותר שלו. פרס דן דוד הוענק לפרסון על עבודתה בארכיוני השואה ועל השבתם של קולות שנדחקו לשוליים והושתקו. המחקר שלה מחזיר את התיעוד שנוצר בגטו ורשה עצמו אל המקום שבו מספרים את ההיסטוריה שלו.
ארכיון רינגלבלום היה קפסולת זמן. אנשים שחיו בתנאים הנוראים ביותר, בלי די אוכל, החליטו שתיעוד מה שקורה סביבם חשוב יותר מלהשקיע את המעט שהיה להם בעצמם. בין אנשי הארכיון של רינגלבלום היו גם מי שהיסטוריונים נוטים להחמיץ במבט ראשון: אנשים פשוטים, נשים, ילדים, ומי שעבדו בתנאים שקשה לנו היום אפילו לדמיין. הארכיון אסף עדויות, יומנים, סקרים סוציולוגיים, תצלומים וציורים, והכול נטמן בכדי חלב ובתיבות מתכת, כדי שהתיעוד ישרוד את מי שכתבו אותו.
הסרט היה צריך להצטרף לעבודת התיעוד של פרסון ולתת לסיפור קול. רצינו שהחפצים האמיתיים, המסמכים שנמצאו בארכיון עצמו, יהיו החומר החזותי של הסרט, ושעמנואל רינגלבלום עצמו ייראה בו. שמו אינו מוכר לרבים, גם בישראל של 2026, ומחוץ לעולם המחקר רוב האנשים לא שמעו את הסיפור הזה. הארכיון, והאנשים שסיכנו את חייהם כדי להטמין אותו, ראויים לכבוד באולם שבו הסרט מוקרן. תפקידו של הסרט הוא לשאת, ולו לשתי דקות וחצי, את הטענה שהארכיון עצמו נכתב כדי להשמיע.
לכן הסרט בנוי מהחומר הזה. גלויות עם הבולים שלהן, תעודות זהות ותלושי מזון, כרזה להצגת ילדים, עדות בכתב יד וכרוז גרמני ניצבים לצד תצלומי הגטו עצמו, שציירנו מחדש, והקריינות מונה את מי שקולותיהם נאספו בארכיון: ”נשים, ילדים, פליטים, הגוועים ברעב, ומי שנחשבו למשתפי פעולה.” עמנואל רינגלבלום עצמו מופיע בסרט פעמיים: פעם אחת בגטו, כשהוא כורע ליד ילד ונותן לו סוכרייה, ופעם שנייה ממש בסוף, בדיוקן שלו, כשהקריינות מצטטת אותו: ”אנחנו כותבים היסטוריה, מורכבת ככל שתהיה.”
המסמכים שבסרט הם מסמכי הארכיון עצמו, החומר שפרסון עובדת איתו, משובצים כמו שהם.
רינגלבלום מופיע גם בתחילת הסרט. הוא כורע ליד ילד שעומד צמוד לחומת הגטו, ונותן לו סוכרייה.
הילד עם הסוכרייה, והעטיפה לצדו. הארכיון ביקש לתעד את הגטו כולו, גם את הקולות שעד אז לא היו חלק מהסיפור ההיסטורי.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.