מחווה של שתי דקות וחצי להיסטוריון שחוקר היסטוריה גלובלית, ושמחקריו מציבים את הגעתם של אפריקאים לפוינט קומפורט ב־1619 בתוך מערכת הסחר האיברית, ומראים לקורא כמה רחוק לאחור כבר פעלו שרשראות האספקה שנדמות לנו המצאה מודרנית.
סטיוארט מקמנוס הוא פרופסור עוזר להיסטוריה עולמית באוניברסיטה הסינית של הונג קונג, ועמית במרכז ות'רהד באוניברסיטת הרווארד. המחקר שלו מחבר בין צפון אמריקה, אמריקה הלטינית, מערב אפריקה ודרום סין, אזורים שהיסטוריונים נוטים לחקור כל אחד לחוד, ומוצא את הקשרים ביניהם בראשית העת החדשה.
בספרו העומד לצאת, The World of 1619 (Harvard University Press), הוא טוען שנחיתתם של האפריקאים הראשונים בפוינט קומפורט שבווירג'יניה לא הייתה אירוע אנגלי או אנגלו־אטלנטי. היא הייתה שלוחה של מערכת העבדות האיברית, שכבר באותה שנה הייתה שרשרת אספקה שהקיפה את כדור הארץ. פרס דן דוד הוענק למקמנוס כהיסטוריון גלובלי של ראשית העת החדשה, שמחקריו עוסקים גם בהתפשטות ההומניזם וגם בקשרים בין העבדות האטלנטית לבין רשת רחבה הרבה יותר של מסחר וסחר בבני אדם, שפרשה באותה תקופה על פני העולם כולו.
גם מי שחושבים שהם מכירים את סיפור 1619, לרוב לא מכירים את הסיפור שמקמנוס מספר. האפריקאים שנמכרו באותה שנה בווירג'יניה נלכדו באנגולה בידי ברית של סוחרים פורטוגלים, והועלו על ספינה של קונברסו, אדם ממוצא יהודי, שסחר גם בסחורות מאירופה ומאסיה. שרשראות האספקה שנדמות לנו המצאה של העשורים האחרונים פעלו כבר לפני ארבע מאות שנה, ובני אדם נסחרו בהן לצד משי, קרמיקה ותבלינים.
הסרט נאמן לשני חלקי המשפט הזה. הוא מצייר את הסחר כעולם עשיר, בזהב ובספיה על גבי מפות עתיקות, עם סוחרים, ספינות, חרסינה בכחול ולבן וצנצנות תבלינים. ושוב ושוב הוא חוזר אל האנשים שבתוך העולם הזה, קרוב מספיק כדי לראות את פניהם. הם לא היו קרמיקה, והם לא היו משי.
זה היה לב העיצוב ולב הבימוי. לתת פנים לאנשים שהיו פשוט בני אדם, ושהתייחסו אליהם כמו אל תבלינים ואל שאר חומרי הגלם של התקופה.
”באוגוסט 1619 הותקפה הספינה סן חואן באוטיסטה בידי שודדי ים אנגלים, מול חופי ספרד החדשה.” הסרט נפתח בהתקפה, לאור הירח, ואז יורד אל מתחת לסיפון, חולף על פני מלאי הספינה ונכנס אל בטנה.
שודדי הים לקחו ”את מלאי הספינה, וגם שישים עבדים.” הסרט לא משאיר אותם בגדר מספר. מתוך הבטן הצפופה הוא מתקרב אל שלושה גברים, ונשאר על פניהם. זו הייתה בחירה מכוונת, מעין בימוי אקטיביסטי. את האנשים שהסחר מנה לצד הסחורות שלו, הסרט רואה פנים אל פנים.
אחר כך שלושה גברים על הסיפון, כבולים, מביטים אל היבשה, והקריינות מספרת שחלקם נמכרו במושבה וירג'יניה, ”האפריקאים המשועבדים הראשונים בצפון אמריקה הבריטית.”
”את הסיפור שלהם צריך להבין על רקע העולם רחב הידיים של ראשית העת החדשה, שבו אנשים משועבדים נסחרו לצד משי, קרמיקה ותבלינים.” הסרט מצייר את העולם הזה במלואו, עשיר ומוזהב, כדי שהאנשים שנסחרו בו יבלטו מתוכו.
השבויים עומדים בשורה מול מפת העולם, והקריינות נחתמת: ”העבדות האמריקאית הייתה תוצר של כוחות גלובליים, שהשתרעו על פני הקריביים, הים התיכון, אפריקה ואסיה.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.