על אבידמי בבלולה, ועל הסרט שעשינו מחרוזים.

אבידמי בבטונדה בבלולה הוא ארכיאולוג שחוקר את ראשית ייצור הזכוכית במערב אפריקה. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת רייס. היום הוא הארכיאולוג הראשי בפרויקט הארכיאולוגי של המוזיאון לאמנות מערב אפריקה (MOWAA) בבנין סיטי, ועמית מחקר במחלקה לאפריקה, אוקיאניה והאמריקות במוזיאון הבריטי.

הוא חפר באיגבו-אולוקון, מתחם בעיר היורובה העתיקה אילה-איפה שבדרום-מערב ניגריה, ומצא שם יותר משנים-עשר אלף חרוזי זכוכית, ולצדם כורי היתוך שזכוכית התקשתה על דפנותיהם ושאריות ייצור. הניתוח הכימי חשף זכוכית שההרכב שלה לא דומה לשום זכוכית מיובאת מוכרת. היא נוצרה במקום, מחומרי גלם מקומיים, בין המאה האחת-עשרה למאה החמש-עשרה. פרס דן דוד הוענק לבבלולה על מחקר שמראה שאומנות זכוכית מתוחכמת מאוד צמחה באזור בכוחות עצמה, וסדנה מרכזית שלה פעלה באילה-איפה. המחקר הפריך הנחה ותיקה, שאפריקה שמדרום לסהרה רק עיבדה מחדש זכוכית שנוצרה במקום אחר.

כששמענו לראשונה מה בבלולה מצא, שהחרוזים של אילה-איפה לא היו אוצרות שהגיעו מרחוק אלא דברים שהעיר עשתה בעצמה, מאדמה ומאש, בסדנה משלה, ידענו כמעט מיד איך צריך לעשות את הסרט. לא מצויר. לא ממוחשב. הוא היה חייב להיות עשוי מחרוזים. כל העולם שלו, העיר, השוק, האומנים, המפה, ייבנה בסגנון סטופ-מושן, מאותם חפצי זכוכית קטנים שהמחקר עוסק בהם.

ההחלטה הזאת היא הסרט. סיפור ייצור החרוזים, מונפש בחרוזים, כך שהחומר אומר את שלו עוד לפני שנאמרה מילה. זו הייתה עבודה איטית, והיא שינתה לגמרי את הטון של הסרט. זו אחת הדוגמאות הבולטות לדרך עבודה שאנחנו חוזרים אליה הרבה: החומר שבו עוסק המחקר הופך לחומר שממנו עשוי הסרט.

בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.

הסרט על בבלולה הוא אחת הדוגמאות הברורות לעבודה שלנו, שמתחילה מהחומר. אם הסרט על ליפסטיק, מציירים אותו בליפסטיק ←