אם הסרט על ליפסטיק, מציירים אותו בליפסטיק.
סרט על חרוזים, מחרוזים. סרט על ארכיון, מנייר. סרט על תיקי משטרה, מטביעות אצבע. החומר שממנו סרט עשוי מספר חלק מהסיפור.
חבר אנימטור אמר לי את זה לפני שנים: ”אם כבר עושים סרט על איפור, אפשר לצייר אותו בליפסטיק.“ המשפט הזה נשאר איתי, ועם הזמן הוא הפך לכלל. רוב סרטי האנימציה שנעשים בשביל מוסדות עשויים בסגנון הקבוע של הסטודיו, מסיבות שאין להן שום קשר לנושא. אנחנו עושים בדיוק את ההפך.
חרוזים
אבידמי בבלולה · לעמוד הסרט ←
החפירות של בבלולה באילֶה-איפֶה הראו שאומני החרוזים בני היורובה ייצרו חרוזי זכוכית משלהם מאות שנים לפני מה שספרי ההיסטוריה הניחו. לכן הסרט שלו לא מצויר. הוא עשוי מחרוזים, והדמויות בו עונדות חרוזים, כי הן עצמן עשויות מחרוזים.
נייר
מקס ברגהולץ · לעמוד הסרט ←
הספר של ברגהולץ על העיירה קולן ואקוף נולד מרבע שעה במרתף של ארכיון: שמונים קופסאות בלי מדפים, ותיקייה כחולה שעליה כתוב אתרי הוצאות להורג המוניות. הארכיון הוא הנושא, ולכן הוא גם החומר. המסדרונות בנויים מערימות של נייר, והחוקר עצמו מכוסה בכתב יד. מה שנשאר מהעיירה הוא הניירת, והסרט עשוי ממנה בלבד.
טביעות אצבע
ורנה מאייר · לעמוד הסרט ←
מאייר חוקרת בארכיון המשטרה במגדבורג את גירוש הסינטי והרומה. טביעת האצבע היא הדרך שבה המערכת הפכה אדם לשורה בתיק, והיא גם ההוכחה שאי אפשר באמת לעשות את זה: אין שתי טביעות זהות. הסרט שלה עשוי מטביעות אצבע. הן החותמת של הבירוקרטיה, הן הקרקע שהמגורשים צועדים עליה, והן מה שנשאר אחריהם.
החומר של סרט אף פעם לא ניטרלי. הוא חלק ממה שהסרט אומר.
מי שהקדיש שנים לפענוח של חומר מסוים, ראוי לסרט שעשוי מאותו חומר בדיוק.
אם הסרט על ליפסטיק, אנחנו מציירים אותו בליפסטיק.