סיפור בלשי של שלוש דקות. חוקר מקבל פנס ורבע שעה בארכיון חשוך בבוסניה, ומוצא תיקייה ששכבה בחושך שישים וחמש שנים. בנינו את הסרט כולו ממסמכים, כי הארכיון הוא הנושא.
אחר צהריים אחד בספטמבר 2006, במחסן במרתף, בבוסניה-הרצגובינה. ארכיונאית נתנה לחוקר זר חמש עשרה דקות. רוב הנורות היו שרופות, אז היא נתנה לו פנס, שלחה אותו אל שורת מדפים חשוכה, ואמרה את המשפט: אלוהים יעזור לי אם מישהו יגלה שנתתי לזר להיכנס לכאן. ואז הלכה לשתות קפה עם העמיתים שלה.
כבר שנים הוא עבד על השאלה שהביאה אותו לשם. היו לו חמש עשרה דקות. לאור הפנס התאמץ לפענח כתב יד על ערימות מטונפות של תיקיות כחולות שאיש לא קטלג, ואז נעצרו עיניו על ארבע מילים: אתרי הוצאות להורג המוניות.
בפנים היה התיעוד של קולן ואקוף, עיירה רב־אתנית שבקיץ 1941 רבים מתושביה היו גם תליינים וגם קורבנות, בשורה של מעשי טבח שבהם נהרגו אלפים. התיעוד שכב בחושך, בלי קטלוג, שישים וחמש שנים. זה סיפור בלשי שבו הראיות אף פעם לא היו מוסתרות. פשוט אף אחד לא הדליק עליהן אור.
אלומת פנס נופלת על תיקייה, ועל ארבע מילים בכתב יד. מאז 1945 התיקייה שכבה שם, ואיש לא קטלג אותה. כל הסרט סובב סביב הרגע הזה: אדם קורא תווית.
העיירה בסרט בנויה מנייר, מאותם מסמכים שמתעדים אותה. כשהיא נשרפת, היא בוערת כמו שנייר בוער, ורואים עד כמה התיעוד עצמו שביר. את זה לא צריך להסביר בקריינות. רואים את זה.
מה קורה להיסטוריה של עיירה כשהיא שוכבת שישים וחמש שנים במרתף חשוך, בלי שאיש קטלג אותה?
הארכיון שבנינו לסרט הוא לא התפאורה של הסרט, אלא החומר שלו. כל דמות וכל משטח בנויים ממסמכי הארכיון. המסדרונות הם נייר מוערם. החוקר מכוסה בכתב יד. המעיל של הארכיונאית עשוי מנייר מסמכים מעוטר, ובטנת השמלה שלה היא דף תווים. הטבח הוא המון מנייר, ברחוב מנייר.
מה ששרד מהרגעים האלימים של קולן ואקוף הוא התיעוד. ולכן סרט על התיעוד הזה צריך להיות עשוי מהתיעוד, מחומר הארכיון, ולא משום דבר אחר.
הכול מתחיל בחוקר עצמו, מקס ברגהולץ, בתצלום שבו הוא מדבר.
גיליון הדמות שהכנו להפקה, מארבע זוויות. הפנים, הידיים, הקפוצ'ון והג'ינס, כולם עשויים מנייר מסמכים.
מקרוב רואים בבירור ממה הדמות בנויה: שורות מודפסות ושורות בכתב יד עוברות על האצבעות ועל המצח.
אין שום תצלום שלה, ולכן היא דמות בדויה ולא דיוקן. היא הדמות היחידה בסרט שמחליטה מה מותר לראות, ולכמה זמן.
המעיל שלה עשוי מנייר מסמכים מעוטר, ובטנת השמלה היא דף תווים. היא עשויה מהאוספים שהיא מופקדת עליהם.
מקס ברגהולץ הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. מהתיקיות שמצא נולד הספר Violence as a Generative Force: Identity, Nationalism, and Memory in a Balkan Community (Cornell University Press, 2016), שזכה בפרס הרברט בקסטר אדמס של האגודה ההיסטורית האמריקנית ובפרס לורה שאנון ללימודי אירופה בת זמננו. ועדת השיפוט של פרס דן דוד שיבחה את ”התובנה המקורית והיסודית שלו על תולדות האלימות והלחימה בין קהילות בבלקן, ואת השימוש שלו במיקרו־היסטוריה כדי לפענח מצב היסטורי מסוים בדרכים שמאירות מצבים דומים ברחבי העולם.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.