למה אנחנו כותבים בעצמנו את המוזיקה לכל סרט.

בכל סרט אנימציה, בערך אחרי שני שלישים, מגיע רגע שבו המוזיקה צריכה לעשות משהו שהתמונה לא יכולה. סרט לטקס הענקת פרס אורך ארבע דקות. אם בארבע הדקות האלה מתנגנת מוזיקה מספרייה, הסרט כבר הפסיד.

מוזיקה מספרייה היא לא מוזיקה רעה. היא נכתבת כדי להתאים להרבה סרטים, ולכן היא לא יכולה להיצמד לסרט הזה. התפניות שלה לא נופלות על התפניות בסרט, והרגש שבה נבחר כדי ליצור אווירה, לא כדי לשרת את הטיעון. כל סרט שלנו נתפר לפי מידה, וכך צריכה להיות גם המוזיקה.

לכן לכל סרט שמסרנו הולחן פסקול משלו. איתן שפר מעורב בכל פרויקט כבר משלב התסריט. לא מזמינים אותו בסוף כדי להוסיף מוזיקה. הוא חלק מהשיחות על המבנה: איפה התפנית, מה התמונה יכולה לשאת לבד, ואיפה המוזיקה צריכה להוביל.

המוזיקה נכתבת בטון של הנושא. סרט על מאמר שפיט במדעי הקוגניציה לא נשמע כמו סרט על עדויות מהשואה. סרט לכבוד סופר או סופרת לא נשמע כמו סרט לגיוס תרומות.

איתן אומר כבר שנים שרוב מה שהצופים מרגישים מגיע מהמוזיקה. אף מחקר לא שם על זה מספר, אבל המחקרים מצביעים לאותו כיוון. תמונות שמוצגות עם מוזיקה שמתאימה להן מעוררות רגש חזק בהרבה מהתמונות לבדן, ומגיעות למרכזי הרגש במוח, ולא רק למרכזי החשיבה (Baumgartner et al., 2006). אותן פנים ניטרליות מתפרשות כשמחות, עצובות או מבוהלות, לפי המוזיקה שלפניהן או אחריהן (Tan, Spackman & Bezdek, 2007), ואת אותה סצנה מבינים וזוכרים אחרת כשמתחתיה מתנגן פסקול אחר (Boltz, 2001). המוזיקה לא מקשטת את מה שאנחנו רואים. היא אומרת לנו מה להרגיש.

Moofa Production House עושה סרטי אנימציה למוזיאונים, מוסדות מחקר וקרנות. את כל המוזיקה כותב איתן שפר, המלחין של הסטודיו.

בואו נדבר ←