מחווה קצרה לקולנוען שהקדיש את הקריירה שלו להחזיר את הנוכחות השחורה אל ההיסטוריה של אירופה. הפעם, וזה נדיר אצלנו, בנינו את הסרט מתוך הסרטים והתצלומים שלו עצמו, סביב השאלה שעוברת בכל מה שהוא עושה: מי נמצא בתוך המסגרת, ומי נשאר בשוליה?
פרד קודג'ו קוורנו הוא קולנוען, מפיק ומחנך אפרו-איטלקי. הוא נולד בבולוניה לאב גאנאי ולאם איטלקייה, והיום הוא פועל מברוקלין, עם חברת ההפקה שלו Do The Right Films. את דרכו בקולנוע התחיל על הסט של ספייק לי, בצילומי Miracle at St. Anna באיטליה, ומאז הוא מחזיר אל עין הציבור פרקים מתולדות הפזורה האפריקאית, פרקים מתועדים שנשכחו.
ב-Inside Buffalo הוא מספר על החיילים האפרו-אמריקאים שלחמו באיטליה במלחמת העולם השנייה, ביחידות נפרדות לשחורים. ב-Blaxploitalian הוא עוקב אחרי מאה שנים של שחקנים שחורים בקולנוע האיטלקי. ו-We Were Here: The Untold History of Black Africans in Renaissance Europe, על אפריקאים שחורים שחיו באירופה בתקופת הרנסנס ושסיפורם לא סופר, הוצג לראשונה בביאנלה של ונציה ב-2024. פרס דן דוד מכבד בכל שנה מספר קטן של אנשי מעשה שחוקרים את העבר מחוץ לאוניברסיטה. את קוורנו בחר הפרס לכבד כאמן, קולנוען, מחנך וחדשן תרבותי, שעבודתו בוחנת את המקומות שבהם נפגשים זהות, גזע וייצוג היסטורי.
מבין הסרטים של אותה שנה, הסרט של פרד קוורנו הוא היחיד שבנינו מתוך עבודתו של הזוכה עצמו. השתמשנו בפריימים ובתמונות אמיתיים מתוך We Were Here, בחומרים מסרטים אחרים שלו, ואפילו בתצלומים שלו כילד, ומהעולם שלו בנינו את העולם של הסרט. זה הרגיש נכון, כי השאלות שמטרידות את קוורנו הן גם השאלות שהטרידו אותנו כשעשינו את הסרט שלו. מי בתוך המסגרת, ומי מחוצה לה? מי עומד במרכז, ומי נדחק לשוליים?
וכך הסרט נעשה להרהור על המסגרת עצמה. העולם החזותי שלו הוא עולם של קופסאות ושל קבינט פלאות. קופסאות צל מציבות את הנוכחות האפריקאית באירופה לצד מה שאנחנו מכירים כרנסנס האירופי הקלאסי, ומשאירות פתוחה את השאלה אם השניים מתנגשים זה בזה, או שייכים זה לזה. מסגרות מוזהבות נתלות, מתמלאות ומתרוקנות. הדמויות שקוורנו השיב מן השכחה צועדות אל המרכז, והמסגרות שפעם הדירו אותן הן עכשיו נושא הסרט.
הסרט הזה, שנבנה מתוך עבודתו של היוצר עצמו, שונה מאוד משאר סרטי דן דוד. ובכל זאת, הוא כל כך דומה להם.

שני תצלומים מילדותו, זה לצד זה במסגרת מוזהבת אחת, והקריינות נפתחת: ”בן לשתי תרבויות, האיטלקית והגאנאית, הוא ביקש לחקור ולהגדיר מחדש את הדרך שבה מספרים את העבר, את מי כוללים בו ואת מי שוכחים.”

מסגרת מוזהבת גדולה, כמעט ריקה, ובפינה שלה צרור של דיוקנאות קטנים, תצלומים ומכתבים. ”דרך קולנוע, מחקר ואקטיביזם, הוא נתן קול לסיפורים שנשארו זמן רב מדי בשוליים.”
”פרד אינו רואה בהיסטוריה כלי קיבול קבוע, אלא מרחב חי ומשתנה, שבו מה שנכלל ומה שנשאר בחוץ תלוי במי שמספר.” הסרט בונה את כלי הקיבול הזה, פשוטו כמשמעו. קופסאות של תחריטים, מפות, שעונים ועיניים, כל מה שמילא את קבינט הפלאות האירופי. ובתוכן, מביטה מהן החוצה, הנוכחות האפריקאית שנשמטה מהתמונה הקלאסית של הרנסנס.







הסרטים והתצלומים שלו תלויים במסגרות מוזהבות לאורך קיר כהה, והקריינות עוברת על עבודתו: ”מהחיילים האפרו-אמריקאים במלחמת העולם השנייה, דרך סיפורם של השחורים בתעשיית הקולנוע האיטלקית, ועד ההיסטוריה העשירה של אפריקאים שחורים באירופה של הרנסנס, פרד מחזיר למרכז קולות שנשכחו ואירועים שאיש לא שם אליהם לב.”

הסרט מסתיים בקוורנו עצמו, במרכזה של מסגרת זהובה: ”הגישה שלו מכירה בכך שבלי מסגרת ראויה, הסיפורים האלה עלולים להיעלם מן העין. עבודתו של פרד מבקשת לתת לעבר את המסגור המחודש החיוני הזה.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.