על אנדרו ליפמן, ועל ציד שאף צד לא היה מצליח בו לבד.

אנדרו ליפמן הוא פרופסור להיסטוריה בברנרד קולג', וחוקר את ראשית אמריקה ואת העולם האטלנטי. ספרו הראשון, The Saltwater Frontier: Indians and the Contest for the American Coast (Yale University Press, 2015), זכה בפרס בנקרופט לתולדות אמריקה. השני, Squanto: A Native Odyssey (Yale University Press, 2024), זכה בפרס PROSE לביוגרפיה. הוא כותב על הים: איך ילידים ואירופאים נפגשו על המים, התחרו זה בזה ועבדו זה לצד זה, ואיך החוף עצמו עיצב את אמריקה הקולוניאלית.

ועדת השיפוט של פרס דן דוד שיבחה את ליפמן ”על גישתו רבת הדמיון לתולדות אמריקה בראשית העת החדשה, וציינה כיצד הוא מנווט בין שתיקות עמוקות בארכיון ומשיב את קולותיהם של הילידים, בשילוב ייחודי של ביוגרפיה יצירתית והיסטוריה סביבתית.”

במשך כארבעים שנה ניסו המתיישבים בצפון-מזרח להקים ענף של ציד לווייתנים מן החוף, ונכשלו. ההולנדים הקימו תחנה במפרץ דלאוור ב-1634, ובתוך ארבעה חודשים פגעו בשבעה-עשר לווייתנים. עשרה מהם נמלטו. מיזמים אנגליים בקונטיקט ובלונג איילנד הכריזו שהם יוצאים לצוד, ולא הפיקו אפילו טיפת שמן. ואז, בסוף שנות השישים של המאה ה-17, החביות בלונג איילנד התמלאו פתאום. מה השתנה? המתיישבים התחילו לעבוד עם שכניהם, בני המונטוקט, הקורצ'וג והשינקוק.

ציד בים דרש ידע על נתיבי הנדידה ועל אזורי ההזנה, סבלנות לחכות עד שהלווייתן יעלה אל פני המים, ביטחון להוציא סירה קטנה אל הים דרך הגלים, יכולת למצוא את היבשה בלי מכשירי ניווט, וכוח לחתור הביתה עם הפגר. כל אלה היו מאז ומעולם הצד החזק של יורדי הים הילידים, ונקודת התורפה של הימאים האירופאים. הסרט עוסק בעבודה משותפת: כל צד הביא איתו משהו שלא היה לצד השני, ואף אחד מהם לא היה יכול לעשות את זה לבד.

כל מה שבסרט צויר מתוך המקורות שמוצגים בעמוד הזה, המפות ואיורי התקופה, אחד לאחד.

בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.