באושוויץ ניסה שאול אורן להציל את אחיו הצעיר משה, והיה בטוח שנכשל. שנים אחר כך, בארץ, נודע לו שמשה חי.
שאול ואחיו הצעיר משה הגיעו לאושוויץ יחד. קצין גרמני הוציא מהשורה תשעה עשר ילדים צעירים, ושניהם ביניהם, ובמשך שבעה שבועות הם לא ידעו למה. כשמשה חלה וקדח מחום, שאול ביקש מאיש ה־SS שהיה אחראי לבלוק של משה להשאיר אותו באושוויץ. הוא הבין מיד שטעה, אבל כבר לא יכול היה לחזור בו. הילדים נשלחו הלאה, לזקסנהאוזן, ומשה לא היה איתם.
הסרט עוסק בייסורים של אח שניסה להציל את אחיו הצעיר והרגיש שנכשל, תחושה שליוותה אותו רוב חייו הבוגרים. הוא מראה מה קרה קודם, ומה הרגיש כשנודע לו שמשה חי. כשפגשנו אותו, הוא היה אדם עדין, שמסר את עדותו בזהירות.
”אדם רואה דברים שהכיר לפני הרבה זמן, הוא רואה אותם כאילו הם היו חיים לפניו. וזה מה שקרה לי.” שאול הזקן בחלון מול הים, ולצדו הילד שהיה פעם.
שני ילדים ליד התיל, הגדול מחזיק את הקטן. ”ובערב הגענו לאושוויץ.”
”שמנו לב שקצין גרמני שואל שאלות ילדים צעירים.” הסרט מצייר את ליל ההגעה בשלג, בדיו כהה ובאור האדום שסביב הקצין.
”יום אחד אחי משה היה חולה, אז אמרתי אני אנצל את ההזדמנות, היה לו חום גבוה, ביקשתי מה־SS שהיה אחראי לבלוק שלו אם הוא יכול להישאר באושוויץ.”
שני האחים מחבקים זה את זה, בקו לבן על רקע כהה. ”הוא נשאר באושוויץ ואנחנו הגענו לזקסנהאוזן.”
”ישר שלחו אותנו לבית החולים. הגיע הרופא: הזרקות, בדיקות דם, הזרקות, בדיקות דם, אלה היו הניסויים שלו.”
סירת נייר שטה לאורך הסרט כולו, מכף יד במחנה ועד הים הפתוח.
מכאן הסרט ממשיך איתו לבד. טיילת, גבר בוגר בכובע ועיניו עצומות, הים.
”הגעתי לישראל ובירושלים חיפשתי מקום לחיפוש קרובים. היו... כרטיסים כרטיסים כרטיסים... אני מגיע לכרטיס שאני מוצא את עצמי, והכרטיס הבא, הכרטיס של משה.”
”וחיפשתי אותו, חיפשתי, עד שמצאתי את בן הדוד ישעיה, הוא היה חי בחיפה. ומיד הוא אמר לי: אח שלך משה חי, הוא בעכו, ביום ראשון אנחנו נלך לראות אותו.”
”כל מה שהיה בעבר, חזר. ואני מול הים, יושב, ויודע שמשה חי ואנחנו נראה אותו ביום ראשון. ביום ראשון.”
הסיפור של שאול אורן-הורנפלד, במילים שלו, כפי שיצא לאור בצרפתית. מתחת לתצלום הדיוקן כתוב מואסאק, 1945. על הכריכה דיוקן עצמי שצייר ב־1999.