סרט שנבנה כולו בתוך תיבת תצוגה. בשנת 1499 ברק מצית את מנזר אוורבודה, ואחד הדברים הראשונים שהנזירים משלמים כדי לשקם הוא השעון. כי השעון לא רק הודיע מה השעה. הוא שר אותה. הפסקול מבוסס על הקלטה של מתיו צ'מפיון וההרכב שלו.
בליל שישי, 24 באוקטובר 1499, עברה סופת רעמים מעל מנזר אוורבודה שבדרום ארצות השפלה. בשעה אחת־עשרה, כשהפעמונים צלצלו כדי להעיר את הנזירים לתפילת הלילה, ברק פגע בכנסיית המנזר. האש כילתה את הפעמונים ואת שרידי הקדושים, את מושבי המקהלה, את הציורים, את העוגב ועותק יקר ערך של כתבי הקודש.
בעוד האפר חם, המנזר כבר מתחיל לבנות את עצמו מחדש. ואחד הדברים הראשונים ששילמו עליהם הוא שעון חדש. ספרי החשבונות של המנזר שרדו, והם מפורטים מאוד: תשלומים ליוצקי פעמונים שניפו את האפר כדי למצוא מתכת שאפשר להציל, ולשענים שתיקנו את המנגנון. באותם רישומים כתוב גם מה ניגן השעון בפעמוניו. בכל שעה עגולה Sancti spiritus adsit nobis gratia, ובכל חצי שעה מזמור לכבוד הבתולה מריה.
בשעון הזה מגולם כל הטיעון של צ'מפיון. נהוג לתאר את בני ימי הביניים וראשית העת החדשה כאילו חיו מחוץ לזמן, וממש לא כך הדבר. הם ארגנו את הזמן, מדדו אותו, התווכחו עליו ושילמו עליו. שעוני פעמונים מכניים, כמו זה של אוורבודה, התפשטו ברחבי אירופה, שרדו את הרפורמציות, חצו את האוקיינוס האטלנטי והגיעו עם המיסיונרים עד אסיה.
הסרט כולו מתרחש בתוך תיבת תצוגה. כל מה שבתוכה עשוי מחומר ממשי: פעמוני הפליז על שרשראות הברזל, מנגנון השעון החשוף, דפי כתבי היד הנעוצים בקירות, האפר על הרצפה, הנר היחיד. הכול חוץ מהאנשים. הנזירים, יוצקי הפעמונים והשענים הם גזרות נייר שטוחות, שאוירו בהשראת כתבי יד מאוירים. דמויות דו־ממדיות, צבועות ביד ומתוחמות בקווי דיו, שעומדות בתוך עולם תלת־ממדי.
בין סצנה לסצנה הסרט נע בתוך המנגנון עצמו, בין גלגלי המעצור והקפיץ, ואף פעם לא עובר פעמיים ליד אותו גלגל שיניים.
הסרט נפתח במנגנון עצמו, מרחף בחושך בלי שום חדר סביבו. תחרת ברזל, עמודים אדריכליים, גלגלים עצומים שמסתובבים לאט. המצלמה מתעכבת עליו מספיק זמן כדי להתבונן בו באמת, כמו שנעצרים מול מוצג במוזיאון ולא ממשיכים הלאה. ואז היא מתקדמת, עוברת בין הגלגלים ויוצאת מהצד השני, בתוך התיבה.
בתוך התיבה, על הקיר האחורי, תלוי שעון שלד, וגלגלי השיניים שלו נראים מבעד ללוח. פעמונים תלויים על שרשראות ברזל, ועל הקירות נעוצים רישומי המנזר ותווים של מזמורים גרגוריאניים. נזיר שטוח אחד עומד למטה, נר לרגליו, ומביט למעלה. המחוגים מורים על כמה רגעים לפני אחת־עשרה.
הברק פוגע בזמן שהפעמונים קוראים לתפילת הלילה. זו הסצנה היחידה שיוצאת לגמרי מהתיבה. כשהאש נעצרת, משתרר שקט, והקופסאות שבות לסרט.
הכתום נעלם, והכול אפור כמו אפר. דפי כתבי היד מסתלסלים בשוליים השרופים, הפעמונים תלויים בלי לזוז, הנר כבה, ופעמון שנפל שוכב על צדו באפר שממשיך לרדת, כמו שלג שלא נגמר. מחוגי השעון קפואים על אחת־עשרה. בסרט הזה הדמויות זזות רק כשהמנגנון זז, ולכן עכשיו אף אחד לא זז.
דמויות חדשות מגיעות, והפעם אלה לא נזירים. יוצקי פעמונים ושענים, בהשראת כתבי יד, עושים בדיוק את העבודה שהרישומים מתארים: אחד כורע מעל כור היתוך, ומתכת הפעמונים שניצלה מתחילה לזהור בתוכו, החום הראשון שנפדה מן האש. השני מניח את ידיו על גלגלי השיניים. מאחוריהם נתלים דפים חדשים: שמות, סכומים, תאריכים. הרישומים נותנים להם שם, והדמויות נותנות להם גוף.
כשהשעון חוזר לפעול, הוא לא רק מראה את השעה. הוא שר. וזה הרגע שבו שומעים את מתיו צ'מפיון וההרכב שלו שרים את אותו שיר שהשעון ניגן בפעמוניו.
השעון שב לחיים. כל גלגל מסתובב והמחוגים חוזרים לקצב הנכון. הנזירים למטה מרימים אליו את פניהם המצוירות.
הסרט יוצא בעקבות החפץ אל מחוץ למנזר, וכל תחנה בדרך בנויה כתיבה משלה. כאן כבר הורידו את פסלי הקודש וסיידו את הקירות בלבן, אבל המנגנון נשאר. השעון פשוט החליף בעלים. עכשיו הוא שייך לעיר ולא למנזר, והדמויות שמתחתיו הן אזרחי העיר ולא נזירים.
מיסיונרים נשאו את הטכנולוגיה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ועד אסיה, והשעון מופיע בחצר הקיסר בתקופת מינג. שעון אירופי במרכזה של תמונה סינית, ושני רבדים של דמויות גזורות נפגשים סביבו.
מתיו צ'מפיון הוא לא רק היסטוריון אלא גם מוזיקאי, והפסקול מבוסס על הקלטה שלו: הקולות שנשמעים בה הם של Cantus Temporum, אנסמבל המוזיקה העתיקה שהוא ייסד ומנהל, והשיר הוא זה ששר השעון של המנזר. המלחין שלנו, איתן שפר, כתב את הפסקול סביב התמה המוזיקלית הזאת. בסרט הזה רואים בבירור למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שגם העיצוב וגם הפסקול נבנים מתוך המקורות של הסרט עצמו.
מתיו צ'מפיון חוקר את תפיסות הזמן בעולם הטרום-מודרני: איך בני אדם חוו את הזמן, הבינו אותו ועיצבו אותו. ועדת השיפוט של פרס דן דוד שיבחה את ”עבודתו המקורית ורבת הדמיון של צ'מפיון, שמראה כיצד הזמן ניתן לבני האדם וגם מעוצב בידיהם”, וציינה גם ”את הדרך שבה הוא מביא את ניסיונו החי כמוזיקאי אל העיסוק העמוק שלו בקולות החיים ובריבוי פניו של הזמן.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.