עשרים ושבעה סרטים לפרס דן דוד, ועוד יבואו.

תשעה חוקרים וחוקרות, בשנת הפקה אחת. ביוארכיאולוגית שקוראת את הכימיה של עצמות ויקינגים. היסטוריונית של הנצרות בממלכת קונגו. ארכיאולוג שחוקר את ייצור חרוזי הזכוכית במערב אפריקה. היסטוריונית של כלכלת הקדחת הצהובה בניו אורלינס. כל אחד מהם זוכה בסרט של כמה דקות. מאות מוזמנים באולם יראו אותו בפעם הראשונה, והוא חייב לעמוד במבחן של מי שמפעל חייו מסופר בו.

כל סרט מתחיל בקריאת המאמר, לא בתקציר, במחקר עצמו: הספר, הנתונים, דוחות החפירה. הזוכים בוחרים מתוך העבודה שלהם את הסיפור שהם רוצים שהסרט יספר, ואנחנו כותבים סביבו את התסריט, מתוך המקור. מבינים לעומק עוד לפני שמציירים משהו. רק ככה הסרט יצליח.

יש בתי הפקה עם סגנון אנימציה אחד מובחן. אצלנו הגישה שונה: הסרט צריך להיות עשוי כנגזרת של החומר שממנו עשוי הנושא שלו. כל אחד מהסרטים שלנו ניגש בדרך אחרת לנושא אחר, כי אנחנו רוצים שכל סרט יהיה ייחודי כמו העולם שהמחקר עוסק בו.

כך הסרט לכבוד דניאל יוטה, על אלה שביקשו לנפץ את הוויטראז'ים בכנסיות, בנוי כדו-שיח עם זכוכית. הסרט לאבידמי בבלולה, על אומני החרוזים בני היורובה שייצרו חרוזי זכוכית משלהם, עשוי מחרוזים. והסרט למקס ברגהולץ, על ארכיון שאיש לא קטלג במרתף בבוסניה, בנוי כולו מנייר: המסדרונות, הדמויות, היד שפותחת את התיקייה. כתבנו על זה בהרחבה.

לכל סרט יש שני חצאים. את הראשון מצלמים: ראיון עם הזוכה מול המצלמה, בסטודיו, עם אותו צוות קטן בכל שנה. את השני אנחנו בונים אצלנו, סביב הראיון. ואז הסרט הגמור מוקרן פעם אחת, באולם שהקרן הכינה במשך שנה שלמה, בפני האנשים שבשבילם הוא נעשה. רק אחר כך הוא יוצא אל כל השאר.

אחרי שלוש שנים, הסדרה הזאת מראה הכי טוב איך הסטודיו עובד: צוות קבוע, הבמאית בכל ישיבת תסריט, פסקול מקורי של איתן שפר לכל סרט, ולוח זמנים שבנוי כך שכל אחד מתשעת הסרטים בשנה יקבל יחס כאילו הוא היחיד.

בואו נדבר ←     → כל העבודות